מיקס מדיה, צילום, בינה מלאכותית, עיבוד דיגיטלי | אוקטובר 2023
סדרת העבודות הזו נולדה בתוך רגע היסטורי טעון במיוחד – תקופת המחאה נגד המהפכה המשפטית בישראל, כאשר המרחב הציבורי הפך לזירה יומיומית של מאבק על דמותה של המדינה.
זהו אינו תיעוד של אירוע אחד, אלא תוצר של מצב תודעתי מתמשך: תחושת חירום אזרחית, שבה שאלות של דמוקרטיה, חופש ושוויון אינן עוד מושגים מופשטים אלא חוויה יומיומית של חרדה פוליטית ממשית.
העבודות נוצרו ביולי 2023, בעיצומה של המחאה, והמשיכו להתעצב אל תוך חודשי השבר של אוקטובר 2023, כאשר המלחמה עם חמאס קטעה באחת את הרצף האזרחי והעבירה את החברה הישראלית ממצב של פעולה פוליטית למצב של טראומה קולקטיבית.
בתוך הרצף הזה, הדימויים אינם תיעוד של תקופה, אלא ניסיון לעבד תודעה בזמן אמת דרך שפה של דימוי.
כל גוף העבודות שלי נשען על מתודולוגיה קבועה של מיקס מדיה.
הבסיס הוא חומרי גלם מצולמים – צילומים שאני יוצרת בעצמי, בעיקר מתוך מרחבים אדריכליים, גופניים או תיעודיים. עליהם מתבצע תהליך של חיבור, פירוק והרכבה מחדש של מספר דימויים לכדי שכבה אחת.
שלב נוסף הוא עיבוד באמצעות בינה מלאכותית, לא ככלי יוצר דימוי עצמאי, אלא ככלי שמאפשר הרחבה של האפשרויות הקומפוזיציוניות, פירוק של גבולות בין תמונות, ויצירת מרחב חזותי שאינו קיים בצילום בודד.
כך נוצר מצב שבו אין “צילום אחד”, אלא מערכת של שכבות – מצולמות, מעובדות ומורכבות – שמרכיבות יחד מציאות חזותית חדשה.
העבודות מבקשות לגעת בשכבה עמוקה יותר מהאירוע הפוליטי עצמו – בשאלה כיצד נראית חברה שנמצאת בתחושת מעבר קיצוני.
במהלך המחאה, לצד השיח המשפטי והחוקתי, התקיימה גם חרדה תרבותית עמוקה: פחד מאובדן איזונים דמוקרטיים, ומאפשרות של שינוי משטרי עמוק שבו ישראל תתרחק ממודל ליברלי ותנוע לעבר מבנים תיאוקרטיים או פונדמנטליסטיים.
העבודות אינן מאמצות עמדה פוליטית חד־משמעית, אלא מתבוננות בפחד עצמו כחומר גלם – כיצד חרדה קולקטיבית הופכת לדימוי, וכיצד דימוי הופך לכלי לעיבוד מציאות.
נקודת המוצא הוויזואלית של הסדרה היא אדריכלות ברוטליסטית ישראלית – מבני ציבור שנבנו לאחר קום המדינה, המבוססים על בטון חשוף, מסה כבדה ושפה של סדר היררכי.
בקריאה אוצרותית, הברוטליזם אינו רק רקע אלא מערכת של כוח: הוא מגדיר גוף, תנועה ונוכחות בתוך חלל ציבורי.
בתוך העבודות, המבנים הללו הופכים למסגרת תפיסתית שבתוכה מתקיים הגוף הנשי – לעיתים כנוכחות שקטה, לעיתים כגוף הנתון בתוך מערכת שאינה ניטרלית.
הדמויות הנשיות בעבודות מתקיימות בתוך מרחבים טעונים.
הן אינן אלמנט דקורטיבי בתוך קומפוזיציה, אלא נוכחות שנמצאת ביחסי כוח עם הארכיטקטורה שמסביבה.
כך נוצר מתח מתמשך בין גוף אנושי רך לבין חומר בנוי קשיח, בין אינטימיות לבין מערכת.
ההתכתבות עם הרומן של מרגרט אטווד אינה אילוסטרטיבית אלא רעיונית.
הספר מתאר דיסטופיה שבה גוף נשי הופך לאתר של שליטה פוליטית ודתית. בתוך ההקשר הישראלי של תקופת המחאה, הוא הפך עבורי לנקודת תהודה – לא כהשוואה ישירה, אלא כשפה לחשוב דרכה על חרדה מפני שינוי משטרי, ועל שאלות של חופש, דת ומבנה מדינתי.
הסדרה מתקיימת במתח שבין שלושה מצבים:
חרדה פוליטית
התנגדות אזרחית
ודימוי חזותי
הדימויים אינם פותרים את המתח הזה, אלא מחזיקים אותו פתוח.
“סיפורה של שפחה – דימוי מתוך משבר חוקתי” היא סדרה שמבקשת להבין כיצד דימויים נוצרים מתוך מצבי חוסר יציבות חברתית, וכיצד הם ממשיכים לפעול גם לאחר שהאירוע עצמו משתנה.
זהו ניסיון לתרגם מציאות רועדת לשפה חזותית רבת שכבות, שבה צילום, ארכיטקטורה ובינה מלאכותית פועלים יחד כמערכת אחת.
