יש עבודות שלא מתחילות מתמונה אחת, אלא ממערכת יחסים בין שכבות של זמן, גוף וזיכרון.
ב“הגיורת” אני בוחנת את הרגע שבו זהות אישית פוגשת מערכת מוסדית, דרך שפה חזותית שמחברת בין צילום, ארכיטקטורה, טקסיות וטכנולוגיה.
אלו עבודות mixed media שנבנות מצילומים שאני מצלמת, ומורכבות מחדש דרך חיבור של מספר דימויים ושכבות באמצעות מניפולציות מבוססות בינה מלאכותית. לא ככלי שמייצר דימוי, אלא ככלי שמאפשר לפרק ולבנות מחדש יחסים בין גוף, מרחב וזהות.
במרכז הסדרה מתקיים מתח קבוע בין רכות חומרית לבין קשיחות מוסדית, בין אינטימיות לבין מבט חיצוני.
הסדרה עוסקת בחוויית הגיור דרך נקודת מבט אישית ובין־דורית, ומתארת אותה לא רק כתהליך דתי אלא כחוויה מורכבת של גוף, סמכות וזהות.
בבסיס העבודה עומד סיפור אישי מרכזי: אימי היא גיורת שעברה חוויה לא פשוטה במקווה טהרה בזמן שהייתה חיילת צעירה. החוויה כללה טבילה במקווה כשהנשים הוכנסו לכותנות לבנות, לעיתים ללא בגדים מתחת, וכאשר יצאו מהמים הכותנות הפכו לשקופות. במרחב זה, תחת מבט חיצוני של רבנים שנכחו וצפו, נבחנה “כשרות” הגיורות כרגע טקסי טעון של גוף, סמכות ומבט.
זו לא הייתה חוויה שסופרה באופן ליניארי, אלא משהו שנוכח בבית דרך שכבות של שתיקה, רמזים ותדר רגשי מתמשך.
השכבה המשמעותית ביותר עבורי אינה רק הסיפור עצמו, אלא האופן שבו הוא קיבל צורה חזותית בבית שבו גדלתי: אימי, כאקט של עיבוד לחוויה של השפלה ולמפגש מורכב עם גוף, טקס ומבט, יצרה 3 סדרות, של שלושה פסלים כל סדרה, בגובה של כ־100 ס״מ כל אחד. הפסלים, של נשים מלאות ודשנות, לא נועדו להסביר את החוויה אלא להכיל אותה כחומר. הם היו נוכחות יומיומית קבועה במרחב הביתי, חלק מהנוף הפנימי של הבית, וכך הפכו לשכבת יסוד בתפיסה שלי את הגוף הנשי כמשהו שנע בין זיכרון, חומר ונוכחות מתמשכת בתוך חלל חי.
הדימויים שאני מציגה, מציגים נשים בתוך סיטואציות טקסיות, עטופות שכבות בד, צבעים רכים ומבנים חזותיים שחוזרים על עצמם – אך משדרים תחושת ריחוק, שליטה ולעיתים גם ניכור.
הטקס, שבמהותו אמור לסמן מעבר ושייכות, מקבל כאן פרשנות מורכבת יותר – כמרחב שבו זהות נבחנת, לעיתים גם תחת לחץ סמוי של מבט חיצוני.
אחד הצירים המרכזיים בעבודות שלי הוא היחס בין גוף נשי לבין מערכת מוסדית.
הדימויים מציפים שאלות שאינן רק אישיות אלא גם מבניות:
העבודות אינן נותנות תשובה חד־משמעית, אלא מציבות את המתח עצמו כמרכז היצירה.
הסדרה מאופיינת בשפה חזותית עקבית:
הבחירות האסתטיות הללו מייצרות ניגוד מעניין: מצד אחד רוך ואינטימיות חומרית, ומצד שני תחושת שליטה, מסגור ולעיתים גם ניכור.
במקביל לשפה הטקסית, נכנס לעבודה רובד נוסף של קריאה מרחבית.
אני משלבת בתוך הקומפוזיציות דימויים של מבנים ברוטליסטיים – בעיקר מבני ציבור שנבנו בישראל עם קום המדינה – כעוגנים חזותיים שמייצרים מתח בין גוף למערכת.
המפגש בין המבנה הקשיח לבין הגוף האנושי יוצר שכבת משמעות נוספת: חלל שאינו ניטרלי, אלא כזה שמכתיב התנהגות, מבט ומיקום.
“הגיורת” היא סדרה שנעה בין צילום, ארכיטקטורה ועיבוד דיגיטלי, בין ברוטליזם קשיח לבין גוף אנושי רך, ובין תיעוד לבין פירוק והרכבה מחדש.
זהו ניסיון להבין כיצד זהות נוצרת בתוך מערכות של מבט, כוח ומרחב – וכיצד אפשר לפרק אותן מחדש באמצעות דימוי חזותי שמחזיק בו־זמנית גם יופי וגם מתח.
