יש צלמים שמתעדים מבנים. ויש צלמים שמקשיבים למה שמבנים מנסים לומר אחרי שבני האדם עזבו אותם.
James Kerwin שייך ללא ספק לקבוצה השנייה.
במשך שנים, קרווין יוצר גוף עבודה חזותי יוצא דופן המתעד מבנים נטושים ברחבי העולם – כנסיות שנעזבו, תיאטראות מתפוררים, בתי חולים נטושים, ארמונות שנשכחו, בתי ספר ומרחבים ציבוריים שאיבדו את תפקידם אך לא את נוכחותם.
סדרת הצילומים המתמשכת שלו, Uninhabited, אינה רק תיעוד של הרס, היא עוסקת בזמן, בזיכרון. ובמערכת היחסים המורכבת שבין אדריכלות לבין היעדר אנושי.
במובנים רבים, קרווין אינו מצלם חורבות – הוא מצלם את מה שנשאר אחרי שהחיים עצמם עזבו.
James Kerwin הוא צלם בריטי שהתפרסם בזכות תיעוד אדריכלות נטושה ומקומות שנשכחו ברחבי העולם.
הקריירה שלו החלה בכלל מצילום נופים ועירוניות, אך עם הזמן התפתחה לשפה חזותית המזוהה עם מבנים עזובים בעלי היסטוריה עמוקה – מרחבים שנמצאים בין עבר להיעלמות.
הוא צילם בין היתר מבנים נטושים ב־Ukraine, במדבריות Namibia, באיטליה, גיאורגיה, טורקיה ומזרח אירופה – מקומות שבהם הזמן נדמה כעומד מלכת.
עבודותיו זכו לחשיפה בינלאומית רחבה, לא רק בשל היופי האסתטי שלהן, אלא גם בזכות הרגישות שבה הוא מתייחס לחללים אבודים.
מה שהופך את קרווין ליוצא דופן הוא הדרך שבה הוא מתייחס לאדריכלות נטושה.
הוא אינו מחפש דרמה הרסנית. הוא מחפש שקט.
הקומפוזיציות שלו כמעט מדיטטיביות, האור רך, הפרספקטיבה מדויקת והחלל – גם כשהוא מתפורר – מקבל יחס כמעט מכבד.
במקום לראות הזנחה, קרווין חושף שכבות, טיח מתקלף הופך לטקסטורה, אבק הופך לאור, צבע מתפורר הופך לפלטה ציורית.
במובן מסוים, הוא מצלם התיישנות כפי שאחרים מצלמים יוקרה, היופי בעבודותיו נובע דווקא מן הארעיות.
סדרת Uninhabited היא אולי הגוף המזוהה ביותר עם קרווין.
מדובר בפרויקט מתמשך, שבו הוא מתעד מבנים נטושים ברחבי העולם – לא כאתרי חורבן אפוקליפטיים, אלא כמרחבים שנושאים זיכרון.
יש משהו כמעט תיאטרלי בעבודות, אולםי נשפים ריקים, בתי תפילה ללא מתפללים, מדרגות מפוארות שמובילות לשום מקום, חדרים שהזמן עצר בהם, אך דווקא בהיעדר האנושי, נוצרת נוכחות חזקה.
הצופה כמעט משלים בדמיונו את הסיפורים שנעלמו. מי חי כאן? מה קרה למקום? מדוע נעזב? השאלות נשארות פתוחות.
מעניין לקרוא את עבודותיו של קרווין לא רק כתיעוד אדריכלי, אלא כמטאפורה אנושית.
המבנים המצולמים מתפקדים כמעט כמו גוף, הם נושאים סימני זמן, פצעים, שחיקה, זיכרונות והם ממשיכים לעמוד למרות הכול.
בקריאה הזו, ההתפוררות אינה סוף – אלא שכבת משמעות נוספת, האדריכלות אינה מתה, היא משתנה, הופכת לארכיון של חיים שהיו.
עבור אדריכלים ומעצבים, זו תזכורת עמוקה לכך שמבנה אינו רק אובייקט בזמן נתון – אלא חומר שנושא חיים, שימוש וזיכרון.
עבור אנשי תכנון, עיצוב וצילום, קרווין מציע שיעור חזותי עמוק:
פטינה היא לא פגם – היא סיפור, אור טבעי יכול להפוך הרס ליופי, חלל ריק עדיין יכול להיות טעון רגשית, קומפוזיציה מדויקת יוצרת שקט חזותי, התיישנות חומרית יכולה להיות אסתטיקה בפני עצמה
אולי השיעור החשוב ביותר שלו הוא: לא כל דבר ישן צריך לשפץ מיד. לפעמים צריך קודם להתבונן.
הייחוד של James Kerwin טמון בכך שהוא מצליח להפוך מבנים נטושים למשהו גדול יותר מהאובייקט עצמו, הם הופכים לדימויים של זמן, של בדידות, של זיכרון ושל יופי שמתקיים דווקא ברגעי ההתפוררות.
עבור אדריכלים, צלמים ואוהבי חללים – עבודותיו מזכירות שהאדריכלות לא באמת נעלמת, היא פשוט ממשיכה לדבר בשפה אחרת.
אינסטגרם השראה:
@james.kerwin
שם האמן בעברית: ג'יימס קרווין
שם האמן באנגלית: James Kerwin
תחום: צילום אדריכלות, צילום אמנותי, צילום מקומות נטושים
סגנון: Abandoned Architecture Photography / צילום אדריכלות נטושה
מדינת פעילות: בריטניה
התמחות: תיעוד מבנים נטושים, עיירות רפאים, חללים נשכחים והתיישנות חומרית
